פסק-דין בתיק ע"ע 26651-10-10

פתח דבר

1.      תביעת המשיבה להשבת כספים ששולמו למערער על ידי רשות המסים בגין החזר מס, כמו גם בגין פיצוי בגין הפרת חובת תום הלב, התקבלה על ידי בית הדין האזורי בבאר שבע (השופטת יעל אנגלברג שהם; תע"א 2227/08). במסגרת הערעור מבקש המערער לבטל את פסק דינו של בית הדין האזורי ולהשיב לידיו את הסכומים אותם שילם למשיבה מכח פסק דינו של בית הדין האזורי.

הרקע העובדתי כפי שפורט בפסק דינו של בית הדין האזורי

2.      המשיבה, אינטל אלקטרוניקה בע"מ, הינה חברה בבעלות מלאה של חברת אינטל העולמית ועוסקת בייצור מעבדים, שבבים וטכנולוגיות מחשב מתקדמות (להלן: אינטל). במסגרת פעילותה נוהגת אינטל לשלוח את עובדיה למשימות שונות בחו"ל במסגרת של Relocation. במהלך שהותם של עובדי אינטל במשימת Relocation בחו"ל, הם מחויבים בתשלומי מס הכנסה הן לרשות המסים בארץ והן לרשות המסים בחו"ל. על מנת שלא יוטל על העובדים כפל מס, הם זכאים לזיכוי מס בישראל בגין המס ששולם בחו"ל בהתאם לכללי מס הכנסה (בעלי הכנסה מעבודה בחוץ לארץ), תשמ"ב-1982. בהתאם לכללים ולנהלים באינטל, נושאת אינטל, ולא העובד, בחבות המס במדינה שבה הוצב העובד במסגרת ה-Relocation בחו"ל. בנוסף, מנהלת אינטל את עריכת הדוחות מול שלטונות המס בארץ ובחו"ל באמצעות משרד רואי חשבון מטעמה. לצורך השלמת הדו"ח פועל משרד רואי החשבון בשיתוף פעולה עם העובד שיצא למשימת Relocation על מנת לרכז את מלוא נתוני הכנסותיו הרלוונטיים. בסיום התהליך נשלח הדו"ח לאישור העובד ולחתימתו, ולאחר מכן, מוגש הדו"ח לרשות המסים.רשות המסים קובעת את השומה הסופית לעניין אותה שנה. כך, למעשה, משלם העובד את מס ההכנסה בו הוא חייב לרשות המסים בישראל בלבד, בעד הכנסתו בתקופת ה-Relocation. אם נקבע בשומה הסופית כי זיכויי המס אשר נזקפו לטובת העובד בשל המס ששולם לרשויות המסים בחו"ל נזקפו בחסר, זיכוי המס מועבר לחשבונו של העובד. לטענת אינטל, מתחייב כל עובד הנוסע למשימת Relocation להשיב לידיה כל סכום שיתקבל בידיו מרשות המסים כהחזר מס בגין זיכויי המס, כיוון שאינטל היא זו שנשאה בתשלום המס בחו"ל בתקופה זו.

3.      המערער הועסק באינטל מחודש יוני 1994 ועד לחודש אפריל 2005, בתפקידים בכירים. בתפקידו האחרון שימש המערער כמנהל מחלקת הבדיקות במפעל אינטל הממוקם בקרית גת. במהלך השנים 1998-1999 שהה המערער במשימת Relocation מטעם אינטל בארצות הברית. המערער חתם על הסכם עבודה הנוגע להצבתו בחו"ל ערב יציאתו למשימת ה- Relocation(להלן - הסכם העבודה).

4.      בשנה 2003 קבעה רשות המסים בישראל את שומת המס עבור המערער לשנת 1998, לפיה קיים חוב לרשות המסים בסך 82,465 ש"ח. ביום 15.4.2003 שילמה אינטל אותו חוב, כנדרש. בחודש אוקטובר 2003, עקב טעות של רשות המסים, בוצע החזר מס ללא כל בסיס, בסך 82,758 ש"ח. הסכום הועבר ישירות לחשבונו של המערער. המערער לא הודיע לאינטל על העברת התשלום לחשבונו. בשנת 2006 קבעה רשות המסים את שומת המס של המערער לשנת 1999 וזאת בזכות, בסך 101,653 ש"ח. בתוספת הצמדה וריבית הועמד סכום זה על סך 139,954 ש"ח. מסכום זה קיזזה רשות המסים את הסכום אשר שולם למערער מחמת טעות בשנת 2003, דהיינו, סך 82,758 ש"ח. בתוספת הצמדה וריבית הועמד סכום זה על סך 100,894 ש"ח. משכך, ביום 5.4.2006 הועבר לידי המערער סך 39,066 ש"ח. המערער לא הודיע לאינטל גם על העברת תשלום זו.

5.      החל מיום 28.11.2006 פנתה אינטל למערער בדרישות להשבת הכספים, הן באמצעות הדואר האלקטרוני והן באמצעות הדואר. לטענת המערער, לא הגיעו פניות אלה לידיו, למעט המכתב שנשלח אליו מיום 30.12.07.

6.      ביום 25.5.2008 הגישה אינטל את תביעתה כנגד המערער בה נטען, כי היא העבירה לרשויות המסים את הסכומים הנדרשים לעניין משימת ה-Relocation של המערער, בהתאם להערכות חשבונאיות. כל עובד הנוסע למשימת Relocation מתחייב להשיב לידיה כל סכום שיוחזר לו על ידי רשויות המס בגין תשלומי אינטל לרשויות המס באותן השנים, וזאת בתוך 30 יום מיום הדרישה. המערער חתם על הסכם הכולל התחייבות כזו, ומשכך, עליו להשיב לידי אינטל את הסכומים שקיבל כהחזרי מס בסך 139,954 ש"ח נכון למועד קבלתם, אשר נכון ליום הגשת התביעה הועמדו על סך 156,410 ש"ח. עוד נטען, כי אי-השבת הכספים לידי אינטל עולה כדי עשיית עושר שלא כדין וכדי הפרת חובת תום הלב וחובת הנאמנות של המערער כלפיה. בגין הפרת חובת תום הלב תבעה אינטל פיצוי כספי בסך 20,000 ש"ח, בנוסף להשבת הכספים.

7.      בפני בית הדין האזורי טען המערער, כי תביעתה של אינטל הוגשה בחוסר תום לב, לוקה בשיהוי ניכר ונועדה לכסות על מחדליה ועל טיפול רשלני מצידה שהסב לו נזק. לטענתו, שומות המס המתייחסות לעניינו הוגשו באיחור רב, ומשכך, אם נגרם נזק, מוטלת על אינטל האחריות לשאת בו. עוד נטען, כי על אינטל להוכיח טענתה כי מקור סכומי הכסף שהועברו לחשבונו הוא החזרי מס ששולמו בגינו. לטענתו, מקור הסכומים שניתנו לו כהחזרי מס הוא בעסק פרטי שאותו ניהלה אשתו בזמנים הרלוונטיים לתביעה; הוא לא היה ער לכך שמדובר בהחזרי מס ששולמו ביתר בגינו, כביכול, על ידי אינטל. זאת, מפני שבחשבון הבנק של המערער נתקבלו מעת לעת החזרי מס בסכומים דומים, בחשבון התגלגלו סכומי כסף גבוהים, והסכומים הנתבעים בגין החזר מס לא היו חריגים בשיעורם מסכומי הכסף שנכנסו לחשבון. כמו כן סבר המערער שמדובר בסכומי כסף שהתקבלו בירושה מעזבון אמו המנוחה.

         לגופם של דברים טען המערער, כי הסכם העבודה עליו חתם ערב יציאתו למשימת ה-Relocation הוא הסכם שתחולתו הוגבלה לפרק הזמן שבמהלכו שהה במשימת ה-Relocation, ועם שובו לארץ פג תוקפו של ההסכם. הסכם העבודה אף אינו כולל התחייבות מצידו להשיב לאינטל סכומים שנתקבלו על ידו בגין החזרי מס הכנסה, השייכים מטבעם לעובד, להבדיל מסכומי כסף השייכים לאינטל.

         בנוסף נטען, כי בסיום עבודתו של המערער באינטל נערך בין הצדדים גמר חשבון מסכם וסופי, במסגרתו סולקו כל טענות הצדדים. אילו הייתה לאינטל טענה כלשהי בגין סכומי הכסף שהוא, כביכול, חייב לה, היה מקום להעלות טענה זאת לפני עריכת גמר החשבון בין הצדדים, ולקזז אותם סכומי כסף מן הסכומים הניכרים שהגיעו לו בגין שנות עבודתו. לו הייתה אינטל נוהגת כך, לא היה משתמש המערער בסכומי הכסף ולא היה נפגע מדרישת התשלום שהופנתה אליו, בחלוף שנים ממועד סיום עבודתו. המערער טען כי נוכח הסתמכותו על מצגיה של אינטל ושינוי מצבו לרעה כיוצא מכך, ונוכח העובדה כי מדובר בהחזרים שנערכו בעבור שנות מס 1998 ו-1999, עשר שנים לפני מועד הגשת התביעה, אינטל מנועה מלדרוש ממנו את סכומי הכסף, שאינם שייכים לה, וכי בהגשת התביעה הפרה אינטל את חובת תום הלב כלפיו.

פסק הדין של בית הדין האזורי

8.      בפסק דינו עמד בית הדין האזורי על גרסתה של אינטל, כפי שפורטה לעיל, לעניין הטיפול בחבות המס הנובעת ממשימות Relocation. נקבע, כי גרסה זו לא נסתרה על ידי המערער. המערער לא הציג ראיות שיש בהן לתמוך בטענותיו כי סכומי הכסף שהועברו לחשבונו אינם חריגים בשיעורם, או ראיות לעניין מקור הסכומים. לאור זאת נדחו כל טענותיו באשר לסברתו כי הסכומים הגיעו ממקורות שונים או כי סכומי הכסף "נבלעו" בחשבונו עד כי לא נודע שבאו אל קרבו. משכך ולאור הראיות שהונחו בפני בית הדין האזורי נפסק, כי אין מחלוקת שהכספים הנתבעים מהווים החזרי מס הנובעים מתקופת עבודתו של המערער באינטל במסגרת משימת ה-Relocation. כמו כן נפסק, כי משהודה המערער בעדותו בכך שסכומי ההחזר שייכים לאינטל, אין על כך מחלוקת בין הצדדים.

9.      לאור זאת נתן בית הדין דעתו למחלוקת העיקרית בין הצדדים, והיא האם יש לחייב את המערער בהשבת סכומי ההחזר לידי אינטל, והאם השבה זו היא צודקת. ראשית דחה בית הדין את טענת המערער לפיה אין מקור חוקי לדרישה להשבת הסכומים. נקבע, כי בהסכם העבודה בין הצדדים נכללה התחייבות של המערער להשיב לאינטל סכומי כסף שאותם הוא חב לה כתוצאה מהצבתו במשימת ה-Relocation. החזרי מס הנובעים מהצבתו של המערער במשימת ה-Relocation נכללים בגדר התחייבות זו. יתר התנאים עליהם הצביע המערער, כתנאים מצטברים לכאורה להשבה, אינם אלא אפשרויות הניתנות בידי אינטל לגבות את הסכומים מידי המערער. מכל מקום וגם אילו לא היה מקור חוקי להשבת הסכומים, אין חולק כי הסכומים שהגיעו לידי המערער אינם שייכים לו, כי הוא מעולם לא היה זכאי לקבלם וכי הוא עצמו הודה בכך. לאור זאת, די בכך כדי לחייבו בהשבת הסכומים לידי בעליהם.

כמו כן נדחתה טענת המערער לפיה תוקף ההסכמים שנחתמו לגבי משימת ה-Relocation פג. מלשון הסכם העבודה עולה כי מדובר בחוב שנובע מתקופת השהות במשימת ה-Relocation, ואין ספק כי חוב כאמור יכול להיווצר גם לאחר תקופת השהות בחו"ל.

10.    באשר לטענת המערער כי ההשבה בעניינו אינה צודקת נפסק, כי מן הראיות שהובאו בפני בית הדין האזורי עולה שהמערער ידע היטב כבר בעת קבלת הכספים כי מקורם בהחזרי מס, ונהג שלא בתום לב עת נתקבלו הכספים בחשבונו. גרסתו ככלל בעניין מהות הסכומים ומודעותו להם לא נמצאה מהימנה על ידי בית הדין האזורי. אף לא הוכחה טענתו לפיה הוא הסתמך על הסכומים שהגיעו לידיו ואי לכך שינה את מצבו לרעה.

בנסיבות המקרה לא מצא בית הדין האזורי ממש בטענתו של המערער, לפיה התרשלה אינטל בטיפול בהחזרי המס. משום שלא הייתה מחלוקת כי הסכומים ששולמו למערער בשנת 2003 על ידי רשות המסים שולמו בטעות, ומשום שהמערער לא הודיע לאינטל על קבלת הסכומים לידיו, החלטת רשות המסים לעניין זכאות אינטל להחזר נודעה לאינטל עם קביעת השומה הסופית, דהיינו, רק בשנת 2006. נפסק, כי ממועד זה פנתה אינטל למערער בדרישה להשבת הסכומים, אך לא נענתה. משכך התרשם בית הדין שהמערער בחר ביודעין להתעלם מכל פניותיה של אינטל בעניין והעדיף להותיר בידיו את סכומי ההחזר, על אף שידע כי אלו אינם שייכים לו. לאור זאת, הצגת הדברים על ידו כאילו השתהתה אינטל בדרישתה להשבה משנת 1999 ולפחות כ-4 שנים לאחר סיום עבודתו, אינן משקפות את העובדות כהווייתן, ובוודאי שאין בכך כדי להצביע על כך שאינטל זנחה את תביעתה.

בנוסף נדחתה טענת המערער לעניין סילוק כל תביעותיהם של הצדדים במסגרת גמר החשבון שנערך לו עם סיום עבודתו בראשית שנת 2005. נפסק, כי אין בגמר החשבון כל ויתור מצד אינטל על תביעה או טענה עתידית כלפי המערער. מאחר שעילת התביעה נולדה רק עם קביעת השומה בשנת 2006, אף מטעם זה לא ניתן לומר כי אינטל ויתרה על הדרישה להשבת הכספים.

לעניין טענת המערער לפיה ייגרם לו חסרון כיס עקב השבת הסכומים, נפסק כי טענה זו הינה בבחינת "זעקת הקוזאק הנגזל", ואין למערער אלא להלין על עצמו. כמו כן, אין לפטור את המערער מהשבת סכומי החזר המס, מקום שהוחזקו על ידו שלא כדין.